הימים האחרונים התאפיינו ברביצת יתר, ובהתאמה חזר כאב בישיבה.
קודם לכן, שינוי סגנון החיים לעומד והולך בתוספת פרוטוקול אימון הדרגתי לשיקום יכולתו של השריר להפיק כוח, נשאו תוצאות חיוביות מאוד.
מרחיקי ירך:
ג'יאנט סט של
- גלוט ברידג' עם גומייה *10
- הרחקות בנקודת הנעילה של הברידג' *10
- הרחקות ירך "צדפה" *10 לצד
- הרחקת ירך בהליכה 2*8 לצד
שלושה סטים סך הכל, גומיה אפורה, עבודה איטית וסופר מרוכזת במיינד-מאסל קונקשן. מתיש פיזית ומנטלית.
המס:
תרגיל כלשהו 3 סטים
גלוט ברידג' רגל אחת (שמירה על גובה ברכיים שווה) 8*2
כפיפה נורדית 8*1
כנ"ל.
קוואדס ולא רק:
סקוואט בולגרי
8 חזרות נדמו לעבור יחסית בסדר. עם זאת, אי נוחות מובהקת בברך ימין כאשר זו נשלחה לאחור, וכמו כן, כאב קל התעורר עם סיום הסט.
ממתינה כמה דקות לחלוף הכאב ועוברת ל:
סופר סט של
- סקוואט סטטי כנגד קיר 1:00*3
- פשיטת ברך יונילטרלי כנגד גומייה(בינוני)+2 קג 15*3
מכרע דינמי לאחור 8*1 לצד
ברך ימין חוזרת להציק. מספיק להיום.
מקנחת בשני סטים סטטיים של איליופסואס, ושני סטים של מקרבי ירך כנגד גומייה.
לא אגיד שזה כיף לי במיוחד, אבל זה מסקרן, וזה מאתגר את היצירתיות ואת יצר החיפוש שלי. יש לי כמה רעיונות חדשים לאימון גב (שיקרה כנראה מחר) וזה ממש מצליח להלהיב אותי.
בדיחה אקטואלית לסיום באדיבות א' הפיזיותרפיסט (הוא מקפיד לבדר אותי כהוגן בכל פגישה; זה הדדי כמובן. לא יודעת איך יסתדר עכשיו בלעדיי. רק דאחקות ועליצות כל היום):
המזוכיסט לסדיסט: "נו, נו, מה תעשה לי היום?" 🤯🤯
הסדיסט: "כלום".
אתמול הגיעה לי הזמנת הגומיות שלי, בהקדמה של שבוע (לבסוף קניתי את אלו של sports research, בהמלצת @BeN35 🤩). אני, כמו ילדה קטנה, קורנת מאושר דווקא על המגנזיום שצורף באותה הזדמנות - סמן התקווה שלי. בקרוב מאוד אחזור לעבודה כסדר, ולנקודה שבה האחיזה שלי היא זו שמגבילה אותי, ויאללה בלאגן.
אימון חפוז שעיקרו תחילת גישוש בכל הנוגע לסדר עבודה עם גומיות. מנוחות קצרות של כמה שניות ועד חצי דקה.
אה, והגיע הזמן לכתוב תכנית.
Upper
מסור כנגד גומיה (שחור)
15*3
בסופר סט עם שכיבות סמיכה בשיפוע חיובי למדי
20*3
מתיש כללית.
לחיצת כתפיים כנגד גומיה (כחול)
10*2
בסופר סט עם מתח אוסטרלי במנח קרוב לאופקי
10*2
איפשהו פה החלו המרפקים להציק. בימים הבאים נבחן כל אחד משני החשודים 🥷
אוקיי. הדמי-סגר הזה חייב להסתיים. הלילה מצאתי את עצמי צולה מרשמלו על הגז ואשכרה אוכלת את הדברהזה. לא יודעת לאן זה עוד יכול להידרדר מפה.
לרוע המזל (או שמא למרבה המזל?) הקיבה שלי לא מסוגלת להכיל דברים מהסוג הזה, אז זה לא החזיק מעמד שם יותר מעשר שניות.
אחרי יום של סיבובים קלאוסטרופוביים סביב הזנב של עצמי נשנשתי קצת שינה וקמתי לנשום את מנת השפיות שלי בדממה ובאפס הנוכחות האנושית של הלילה.
אז ככה: תרגיל כלשהו להמס 3 סטים
היפטראסט רגל אחת מ.ג. 8*2 לסירוגין עם מכרע בולגרי מ.ג 5*2 לצד
שכיבות סמיכה 5*5
כל חזרה מתחילה בתנועת קירוב שכמות או שתיים לתזכורת. מתברר כי האלמנט הזה של כיווץ בשכמות הוא בעל ההשפעה הרבה ביותר על המרפקים שלי. לסירוגין עם מסור 12*12*5
המקסימום משקל כרגע שיכולה לאלתר עבור התרגיל הזה. יש לי עוד כמה רעיונות. עוד חזון למועד.
גם כאן - דגש כיווץ וייצוב שכמה.
תרגול דפוס תנועה - כפיפות מרפקים ופשיטה מעל הראש (זה אומר לקחת משהו שלא שוקל, או גג קילו או שניים, רק כדי להתחיל להרגיל את המפרק. ולשים לב גם לתקן את הפאלטות הרגילות שלי, כמו נטייה להעביר יותר מדי לאמות בכל דבר, ובעצם לנסות ללמוד הכל מחדש בקשיבות מלאה, או כמעט מלאה).
לקינוח - פשיטות מרפקים בסוג של שכיבות סמיכה בשיפוע חיובי לחזרות גבוהות.
כל סעיף במה שהלך פה הוא התקדמות משמעותית מאוד ולא מובנת מאליה. כרית חימום לאזור השכמות לשחרור מרפקים, והי - המפרקים שלי ברווחה יחסית ואפילו ההמסטרינג לא רוטן!
כמובן שאני מתגעגעת למוט ולעבודה מעט יותר כבדה, אבל יש לי סבלנות מספיקה להתעקש לבנות את הנוחות המפרקית שלי בבייבי סטפס. בינתיים נראה שזה עובד.
כמובן שמשובצות במהלך היום הפסקות תרגול נוספות, יותר דברים שקשורים לפרופריוספציה, חיזוקים סטטיים וכאלו.
*השגתי את הספר "גופנפש" של קן דיכטוואלד בחנות יד 2 מקסימה ומסוכנת מאוד עבורי בירושלים. ראשית, רשימת התודות שם היא הנהדרת ביותר שקראתי לאחרונה או אולי אפילו מעודי (יש כמה טוענות לכתר). עוד לא סיימתי לקרוא, אבל הוא מעורר מחשבה, והכי חשוב, אני יכולה למצוא חיבור. בעיקר באופן שבו אני חווה את הקשר בין הפוסט טראומה שלי ובין התגובות הגופניות שלי. יש עוד הרבה לעשות, ועוד יותר מכך, להקשיב ולהתבונן. ועל כל פנים, תודה על ההמלצה @Yukio Mishima 🙃
*אם גם אתם שאלתם את המורה שלכם איך טריגונומטריה תעזור לכם בחיים, אז כמובן - כדי לקבוע שיפועים בשכיבות סמיכה 👏
אפילו לא צריך מחשבון! :crazy:מספיק לזכור כמה ערכים בסיסיים (שכולנו כמובן זוכרים 🥷) ובעזרת אומדן סביר מגיעים לתוצאות מדויקות מספיק 🤯🤯
תודה לאל, אני משתפרת.
באמצע השבוע הוספתי סוף כל סוף חתירה. אלתרתי משקולת של כעשר קילו, עם רצועה, ומסור יד יד. כמו כן אפרייט רואו.
איזשהם כאבים שהתעוררו הביאו אותי להוריד משקל ולתרגל למחרת יותר דפוס תנועה. ולאט לאט. מניחה שחוסר היציבות של המבנה המהונדס של ה"משקולת" גם תרם את שלו.
כך גם כשהתרגול להמסטרינג גרם להתפשטות הכאב גם לעמידה ושכיבה, בחרתי למחרת לוותר על רובו (על אף שגם כך היה מינימלי) ולעבוד טיפין טיפין.
בכלל אני כעת באלתורים מתמשכים. חתירה במעקה רחוב שכזה (כן כן, בשכיבה, עקבים נעוצים ברצפה. אולי קוראים לזה מתח אוסטרלי במנח אופקי ;). ושכיבות סמיכה בשיפוע חיובי על כל דבר שעלול להיתפס כידיות, או סתם כמשטח נוח. ולא רק כי מחד אני עדיין ממתינה לגומיות, ומאידך מעדיפה כרגע לחכות קצת עם חדר כושר. אלא גם כי מעניין אותי לאתגר את היצירתיות שלי.
אגב שכיבות סמיכה, נבנה לו כבר ביטחון מספיק כדי לבצע אותן מלאות לחלוטין, אם כי עדיין שומרת על זה כבודדות, זוגות, או גג שלשות - כל משקל הגוף שלי הוא עדיין עומס גדול עבורי.
אני עובדת באיזי, משאירה מרווחים מספקים גם להתאוששות, אבל בעיקר לבחינה, וללמידה של עצמי ושל היכולות שלי. כך בשישי - קוצצת שום, איליופסואס, מכינה תערובת תבלינים מושלמת לדג, פשיטות מרפקים, מניחה את הרוטב להצטמצם, שכיבות שמיכה. וכן הלאה. יצא סלמון מושלם עם תוצר לוואי של הזמנה גם לפורים 🥷
עוד משמח אותי למצוא בתוכי מאגר יציב יחסית של סבלנות. אני יודעת שהניצחון במערכה הזו יקום או ייפול בדיוק על זה. אני כותבת את זה וקצת מסתייגת מהקונוטציה המלחמתית, אבל הרעיון מובן.
בינתיים צומח פרי ראשון בדמות שיפור ניכר במרפקים. הן עוצמת הכאב והן משכו נמצאים במגמת ירידה 🤩
סיימתי לקרוא את Biology of Belief של Bruce Lipton, שהתגלגל לידי בהשגחה פרטית מייד לאחר שהומלץ לי פה. ובכן, כנראה שיש לי עוד דרך ארוכה לעשות בלוותר על הספקנות העיקשת, לגלות ענווה ולפתוח ראש, מה גם שבאמת שאין לי מספיק ידע מתודולוגי כדי לחרוץ דעה. אבל התחושה שהתקבלה מקריאה ראשונה היא של פקפוק ואף אנטגוניזם קל לנוכח מה שנדמה לי כדילוגים חדים בין עובדות להשערות למסקנות ולפיתוחים וכקפיצות לוגיות גדולות מדי.
בכלל, אני מאמינה. ואני גם מחפשת מה עובד לאנשים ושמחה לנסות גם אם אין הוכחה קלינית מספיקה. אבל הניסיון לקשור את התחומים ולהוכיח אמונה על בסיס מדע, אם כי זהו רעיון יפה שיש לו מקום, באופן אישי - א. לא מחפשת את זה כרגע וזה לא באמת מעניין אותי. לא כרגע. ב. הביצוע לא היה לטעמי. נדרשים פה לדעתי עוד עיבוד, עוד הבשלה, קצת יותר זהירות וקצת יותר רצינות. ואולי גם, עוד קצת ענווה. בדיוק מסיימת לקרוא את "הרופא והנפש" של ויקטור פראנקל. חוץ מזה שיש שם לא מעט פסקאות מונומנטליות ממש, מדהימה אותי תמיד הענווה שבה האדם הזה פורש את הרעיונות שלו. מניחה שהוא נדיר בנוף.
חזרה ל-Biology of Belief, כשהגיעו פרקים שלכאורה נוגעים יותר לפרקטיקה, התאכזבתי לגלות שזו דלה במיוחד, מה שמובן בהתחשב בכך שמראש לא זו הייתה מטרת הספר.
שוב, זוהי רק תחושה אישית שלי המבוססת על קריאה ראשונה ועל מעט מאוד ידע.
לזכותו ייאמר שנטע בי ניצנים של תהיה, של סקרנות ושל מחשבה בנוגע לכמה נקודות, בעיקר בתיאור של הגוף כקהילה של תאים.
יותר מאשמח להמלצות קריאה שנוגעות בפן הפרקטי של הדברים. כרגע מה שעובד מתקבל בברכה, גם אם הביסוס אנקדוטלי. פחות דחוף לי כרגע לשמוע הנמקות וניסיונות רהוטים או מקרטעים להכניס את האמונה בכלי ההיגיון (יש לי כמה מחשבות על הנושא, אבל זה לא לכאן).
התחלתי לנסות ולהשתמש בכלי שתאר ברט קונטררס בקטע שהומלץ פה ע"י @Yukio Mishima .
הבעיה היחידה שמתעוררת היא שאני ממהרת להירדם (גיחי). ממשיכה לקרוא שם, וגם לתרגל, ובוא נראה. כמו שאמרתי, אני מאמינה גדולה בלהיעזר בניסיון של אנשים.
היום, אחרי ישיבה עם @אני=] לשווארמה, הגעתי לפיזיותרפיסט, מצוידת במניפסט המפואר שנכתב לעת ערב אתמול, לפני שנזכרתי לסתום את האף וללכת לבחור טרם סגירת הקלפיות (השווארמה הייתה מעולה מן הסתם, אבל יותר מזה היה תענוג אמיתי להכיר את הבחורה היפהפיה הזו פנים אל פנים). הייתה פגישה מוזרה, ממנה יצאתי ברגשות מעורבים. מצד אחד הוא המשיך לומר את אותם דברים מרתיחים ובלתי מועילים כמו "את רוצה שאני אתן לך אבחנה מה יש לך? אני לא יכול לתת לך אחת כזו, מה גם שבדר"כ אבחנות כאלו טועות". "את מצפה שאני אתן לך שיעורי בית? את רואה את הקונסטלציה של הטיפול פה. אני מטפל בכמה אנשים במקביל. זה לא ממש אפשרי". "לא תהיה פה תכנית ברורה של מה עושים ולאן הולכים" וכן הלאה וכן הלאה. ומצד שני, בפועל כשניגשנו לעבודה הוא בהחלט התאים את עצמו למה שביקשתי, לרווחתי ולהערכתי הרבה. אפילו שמעתי ממנו המילה "קרע". איך היא הצליחה לברוח לו, לא ברור.
סתם.
תכלס, מה היה כל כך קשה לעשות את זה בלי להמשיך ולפזר ענני עשן כשגם ככה אני בערפל?
עם זאת, טעות מצערת שלי הייתה (בין הצד הראשון לצד השני) לדבר בצורה לא מספיק נעימה, כולל להטיח שהוא בלבל לי את השכל. אמנם חזרתי בי מייד והתנצלתי, אבל אני עדיין מתביישת בזה. זו האמת.
אני באמת תוהה כמה עתיד יש לקשר הזה.
זה מוזר.
זה קורה לי לעיתים נדירות, אבל קורה, שלמרות היות שנינו אנשים וורבליים, אינטליגנטים ויודעים להביע את עצמם, ועל אף שהוא באמת אנושי מאוד וסבלני מאוד, משהו פשוט לא עובד. מסיבה לא ברורה אנחנו לא מצליחים להבין זה את זו, והתקשורת עולה על שרטון.
העובדה היא שקשה מאוד להוציא אותי מהכלים, והוא עשה זאת היטב, ללא קושי. ואם כך, לא רחוק מהמציאות שזה יקרה שוב.
אני גם מכירה ומזהה את השאיפה שלי לשליטה שבאה לידי ביטוי ברצון "לתקן" את הקשר ולגרום לו לעבוד, ובתחושת הביטחון שאוכל לעשות זאת. שהרי לא מוותרים לפני שנותנים צ'אנס ראוי.
ואם כי המשפט האחרון הוא עדיין לחם חוקי, בנקודה הזו בדיוק אני רוצה לוותר על הדרישות שלי מהמציאות:
- על הדרישה שלא אטעה לעולם.
- על הדרישה לבהירות וודאות. כן כן, לא לא. בלי בלבולי שכל.
- על הדרישה שהקשרים שלי יתנהלו בתנאים שלי.
במקום זאת, להיות פתוחה לאפשרות שזה יעבוד, בדיוק כמו לאפשרות שזה לא יעבוד, בלי לנסות להכריח את המציאות לכאן או לכאן.
בשורות מעודדות:
יצאתי מהפגישה עם תרגול מדויק ומותאם עבור ההמסטרינג. וכמו כן, עידוד ובקשה שאחזור לחדר הכושר. ואפילו הנחיות שמתחילות להישמע כמו משהו הגיוני. אם כי עדיין לא ברור לי במאה אחוז איך ומה, ומהם הקווים האדומים..
החזרה קרובה מאוד כנראה (מן הסתם עם הרבה מאוד שינויים ומעט מדי מוט, לפחות בתקופה הקרובה, ועדיין), ויחד איתה גם חזרתו של הלוג לשמש כלוג אימונים (וחפירות), במקום לוג החפירות הבלעדי שהפך להיות.
ביום שישי ביצעתי סבבים של שכיבות שמיכה ברכיים על הרצפה, שכיבות בשיפוע חיובי ולסיום, שכיבות סמיכה שהתכוונו להיות מלאות.
בפועל, הפחד עצר אותי מלהשלים אותן, והסנטר נשאר במרחק של כשני אגרופים מעל הרצפה.
היום שמתי חפץ כסמן והתאזרתי בכל האומץ שמצאתי. עבר בסדר.
- חושדת שמצב החלק החיצוני של המרפק משתפר.
- שיווי משקל משתפר.
- היום הלכתי 25 דקות ללא כאב ברכיים 😃
- באופן כללי מצב הברכיים משתפר.
ממשיכה לדגום מכרעים, באיזי. וקצת פשיטות ברכיים קלות מאוד ועוד מעט חיזוק איזומטרי. מוסיפה גם תרגול עם גומייה להמסטרינג, גלוטאוס ומרחיקי ירך. מעבר למגמת שיפור כללי, בימים האחרונים אני במורד הגל - הברכיים כואבות.
הפיזיותרפיסט (מרפקים) מבקש שאחזור לחד"כ ואגיע אליו עם מה שקשה. אני מרגישה שהוא שולח אותי שוב לגשש באפילה, מה שקיוויתי שייחסך ממני הפעם (הרי גם בפציעת הכתף הצלחתי לבסוף למצוא דרך, וחוץ מאיזו רגישות שעוד נותרה אני חושבת שיכולה לומר שהיא מאחוריי. אבל זה לקח חודשים של גישוש וניסוי ותהיה ותעיה וטעיה. הרבה טעויות). בלי לדבר שזה לנסות לקבל תוצאות שונות בעשיית אותו הדבר.
מיואשת מאוד מאוד.
חצי מהפגישה היום הלכה על דו שיח של חרשים. אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני. הוא לא מבין, או אולי חושב שאני מבקשת משהו בלתי אפשרי. בתגובה להבהרה שלי שהמטרה הראשונה והעיקרית שלי היא לחוות שוב מהו גוף נטול כאבים הגיב "נו, שיר, את מצפה שאבטיח לך שלא יהיו לך יותר כאבים? הרי יהיו לך עוד כאבים בחיים".
אבל איפה זה משתמע מדבריי?!
כמו כן הטיל ספק האם פיזיותרפיה היא הפתרון עבורי. ובעיקר חזר והדגיש שאני צריכה לתת יותר משוב, ואני שוב לא הבנתי על מה בדיוק, אם הוא לא מצייד אותי בש"ב ברורים ומדידים, ומה שאני עושה אני כן מספרת ומדווחת איך היה. בקצרה אמנם, אבל כן.
היו חלקים בשיחה ששברו אותי ממש, וכאמור, מיואשת מאוד.
• עדיין מתעקשת להאמין שזה פתיר. ואני יכולה להשיג את הרווחה הפיזית שלי, וגם לחזור להתאמן ללא כאבים מהסוג הרע. על אף שלפעמים עליי להתאמץ ללקט פירורי תקווה, ואלו קלים להתפזר עם רוח חולפת, באופן בסיסי אני מאמינה שאפשר להחלים.
• האם זו באמת מטרה מוגזמת, בלתי אפשרית או בלתי מתאימה למסגרת הטיפול? אם כן מהי המסגרת המתאימה לגשת לקבל סיוע מקצועי להשיג את המטרה שלי?
• הגיוני שאני לא מקבלת כלל טיפול מנואלי בסדרה הזו? עד כה על כל פנים (3 פגישות)..
• כבר 3-4 שבועות שאני מתקשה לשבת, מניחה שזוהי מתיחה בהמסטרינג (הכאב בנקודת התחל של השריר) או משהו כזה. רעיון למה אני יכולה לעשות בהתחשב בכך שהפזיותרפיסט הסתפק בלהצביע על כך שאני יכולה לשנות תנוחה ולהקל על הכאב (ברור. לעמוד או לשכב) ולתת תרגיל שמשלב שיווי משקל וחיזוק ליבה אך כזה שאיני יכולה לבצע בבית עקב מחסור בציוד? הצעות יתקבלו בברכה.
היום במסגרת תרגול הבוקר העזתי להכניס סט אחד של מכרעים. משקל גוף, סטטי. באמצע חשתי בכאב מוזר בקדמת הברך. העפתי מבט במראה, קלטתי חוט שיושב ממש שם, סילקתי אותו, ו- הכאב שכך יחסית.
אוקיי.
מה זה היה? 😳
חוט. פאקינג חוט תפירה דק ומסכן שהזדחל מהחצאית שלבשתי. אני עדיין מתקשה להאמין לעצמי. או שמא בעצם, למציאות.
המשך הבוקר תפס אותי בניסיון להתאים את עצמי להמשך אחד של עבודה-פיזיותרפיה-חתונה באפס זמן התארגנות. ניסיון שהניב תוצאה אומללה למדי בדמות שילוב של נעליים אלגנטיות כדי לכבד את החתונה, אבל לא עקבים כדי לכבד את הברכיים; גרבי-חצי ספורטיביות מהשלל שהחרמתי לאחי כי למה לא; חזיית ספורט לכבוד הפיזיותרפיה; וחולצה שלא קשורה לכלום לכבוד היותה נקייה (וצבעונית ואהובה עליי. היא היטיבה להגביל את התנועה שלי, אבל שכיבות סמיכה התאפשרו במפתיע). התאמות אין-ברירה מתבקשות היו חליצת נעליים ופרימת כפתורים בפיזיו, וליפסטיק סגול-עמוק שנתחב בכיס ונועד לטשטש את הבחירה המפוקפקת של סגנון הלבוש לחתונה.
שוב התמקדנו בתרגול.
באתי חצי מעולפת, לבד מנס קפה בבוקר לא הכנסתי לפה משהו וכבר ארבע אחה"צ. עד כדי כך, שכשלקראת הסוף התבקשתי לבצע שכיבות סמיכה מלאות פשוט נשארתי למטה, אפסת כוח. בשלב זה כבר לקח לי כחמש שניות לזהות סימן שאלה בסופו של משפט, ועוד כחמש שניות של נעיצת מבט תרנגולי משהו כדי לשחזר מה הייתה בעצם השאלה. גם לחבר את מילות הסיכום למשפטים הגיוניים ובעלי משמעות היה נשגב משארית האיי קיו שטרם ברחה מקודקודי.
חוץ מהתרגול, היה ניסיון לטייפ שמקווה היה להועיל לרגישות היתר הסנסורית שלי, אולם הוא בעצמו הציק באופן דומה לבד שממנו נועד להגן. אז וויתרנו עליו.
והנה החלק הטריקי: במהלך המפגש לא הרגשתי החמרה ניכרת בכאב, והיו שלבים שאף להיפך. שלוש שניות מהסיום והופה, רמת הכאב גבוהה מזו שאיתה נכנסתי, וגם האופי שלו שונה. היות שהשרוולים שלי היום בלתי ניתנים להפשלה, ולהוריד חולצה ברכבת זו גם אופציה שהיא לא אופציה, עשיתי מה שנותר לי לעשות - לנשום ולמדוט.
זה עזר, אם שאלתם. במשהו.
פה למעשה החלק הקשה ביותר. כאילו, בואו, אני מורה למתמטיקה. אוהבת חוקיות, בהירות, הגיון, נוסחאות, דפוסים עקביים וניתנים להתחקות ולניבוי. דבר מזה לא קיים כרגע בחוויית הכאב שלי.
למעשה, יש תחום צר מאוד של וודאות יחסית. כך למשל, מתח יחריף כאב (כן, עשיתי את השטות של לנסות. במחיר של כאב חריף לכמה שעות). אבל מחוץ לתחום הצר הזה משתרע שדה רחב של ערפל.
ביקשתי להגביר את תדירות המפגשים כדי להגיע אולי לדברים נוספים ולהצליח לראות את המכלול שהוא המקרה שלי.
בעצם, במכון של הקופה אני מטופלת ברכיים. הפרוטוקול קבוע: תרגילי יציבות, מעט חיזוק, וחשמל. תמיד חשמל. פה במכון הנוסף אנחנו מתמקדים במרפקים. גם כשנרחיב לאזורים נוספים אני סקפטית מאוד ביחס למימוש הציפיה שלי למצוא גורם אחד לפחות, שיראה את המכלול ויתייחס אליו בין השאר כאל מכלול, ולא רק כאל אוסף של פרטים.
חשבתי על הרופאה שלי, שניסתה לומר שהקור גורם לכל מיני דברים וזה לא נורא. גם הירידה בתחושה בפלג הגוף הימני שלי לא צריכה להדאיג אותי. זה הקור. ועל האורטופד המדהים ההוא, שהביע את צערו על שאינו יכול לתת לי גוף חדש. ועל הפיזיותרפיסט של הקופה שהוא באמת חביב מאוד, אבל מטפל בברכיים שלי בד בבד עם עוד ערמת מטופלים, וכשהתלוננתי על אי נוחות באחורי הברך שהגיחה ביחד עם הבלאגן בהמסטרינג, פטר את זה ב"עד החתונה זה יעבור". אולי כי ירך היא לא ברך. וזה מחוץ לתיק. זה איבר נוסף. זה לא מקובל. ועל הפיזיו הנוסף, שניגש אל הבעיה מנקודת מבט פונקציונלית של בואי נמצא תנועות שאת יכולה לעשות, נבדוק אילו תנועות את מפחדת לעשות, וננסה לבנות סולם מאמצים נכון להטמעה של אלו הראשונים כמו אלו האחרונים. שזה נהדר. באמת. אבל עדיין מחמיץ משהו.
ואני חוששת שאני זו שאוותר (א' סגולה) לבצע את התפקיד הזה. מה שאומר, להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק, לדרוש את כל הפרטים, ללמוד כמה שרק אפשר, לחשוב, ולחשוב חד, לחשוב היטב, לדבר ברור, לקחת אחריות ולא להישען על אף אחד.
אני עייפה רק מלחשוב על זה.
הלוואי שאני טועה.
.
.
.
*אגב, הייתה חתונה שמחה ביותר, מוזיקה טובה ומלא מלא ריקודים. מזל שמחר פרוטוקול חשמל.
העובדה הבולטת הראשונה (אם כי לא חדשה) - שרוולים הם מקור רציני לכאבי מרפקים. בגדים בכלל מכאיבים לי ותפרים בפרט. מה שהתחדש זו התובנה המדהימה שאפשר להקשיב לגוף גם כשהוא בלתי הגיוני בעליל! וכך, להפשיל שרוולים, להסיט תפרים ולדבוק בחצאיות וגרבי חצי בלבד - ברכיים חופשיות.
אם הכאב הוא רעש רקע יחסית קבוע בחיים שלי בכמעט שנה האחרונה, הרי שהניסיון כעת להקשיב לו, לבדוק מתי הוא מתעורר/מתחזק/נחלש, לחפש מה מקל, לנהל איתו דיאלוג ולנסות להפנים אמת אחרת לגביו, מטרגר את ה-over thinking המוכר והמוגזם שלי, והופך אותי חשופה יותר לדיכאון וייאוש שגם ככה מלווים את החוויה. הבחירה באופטימיות דורשת מאמצי אמת. כשאני מתעייפת ממנה אני נזכרת בחברה הוותיקה שלא מאכזבת - קבלה. כואב לי, עצוב לי ומייאש. וזה בסדר. זה המצב וזה בסדר.
אני חוזרת לפעילות. זה מהוסס, מגשש, איטי ויחסית אקראי. יש תרגילי יציבות, ופה אני מכניסה גם כמה תנוחות שיווי משקל מיוגה ועל הדרך זורמת לעוד כמה תנוחות. תרגילי חיזוק בקטנטונת לרגליים (הפיזיותרפיסט מפציר בי להתחיל לשחות). התחלתי ללכת. לא שהפסקתי, אבל כן נמנעתי לא מעט, אז ללכת לשם ההליכה ולבנות סולם מאמצים הדרגתי. מחפשת תנועות מערבות מרפקים שמרגישות לי יחסית בנוח.
ולדוגמה היום: בבוקר יציבות ופשיטת מרפק נגד גומייה, בצהריים מעט חיזוק איזומטרי לרגליים ועוד כמה תנוחות יוגה, בערב הליכה, מספר סטים של מקבילים בהורדת עומס ושכיבות סמיכה בשיפוע חיובי. למרפקים שלום.
אתמול, בעודי מתרגלת סטים לא נגמרים של תרגילי יציבות על כרית, האזנתי לפרק מדהים הזה מהפודקאסט של ליאור בן אלטא (שמומלץ בפני עצמו), פרק שעוסק בכאבים כרוניים.
הרעיון שכאב קשור לתפיסות, פרשנות ותהליכים שעשויים לגרום לכך שכאב יימצא גם במקום שהפציעה כבר אינה קיימת לא 100% חדש לי, אבל עכשיו החלקים נפלו כל אחד למקומו. הרי בינינו - זה שאני לובשת בבוקר חולצה ושרוול שנוגע לי במרפק מעורר כאב, ברמה של ללכת שעות ארוכות עם כאבים שלא קשורים לכלום, זה פסיכי. ואני די משוכנעת שאין שם שום פתולוגיה שמצדיקה את זה אוביקטיבית. וסיכויים כלשהם שהמקום כבר אינו פצוע. יותר מתקבל על דעתי שהתפתחה רגישות מוגזמת עקב פרשנות של המוח שלי, שמפענחת מגע קל כאיום.
ככה נכנסה לרוטינה שלי לנשום למרפק (או לברך, כרגע מתמקדת ובודקת זאת במרפקים) ולהזכיר לעצמי, גם מאה פעמים: "הכל בסדר. אין סכנה".
יש לזה אפקט מסויים על חוויית הכאב שלי, בוודאות, ואני אופטימית לקראת הבאות. מאמינה שהמאמץ המשולב הזה הולך לעבוד ואני עוד אבריא.
כל הזמן הזה שלא התאמנתי, והתרגילים המעטים שתרגלתי בפיזיו הפיקו כאבי שרירים מהסוג שכל כך התגעגעתי אליו. בסך הכל לחיצת חזה כנגד גומיה, וקצת שכיבות סמיכה ומקבילים בהורדת עומס משמעותית, והחזה שלי דיבר עוד יומיים אח"כ.
היום ניסיתי שוב קצת פשיטת מרפקים כנגד גומיה, ומעט שכיבות סמיכה ומקבילים, שוב, בהורדת עומס. מעט כאב התעורר, ופרשתי.
הרציונל הוא לחפש תנועות שבסדר לי איתן, שלא מחמירות כאב, ואולי אף להיפך.
באותה רוח, בנוסף לחיזוקים לארבע ראשי שביצעתי הבוקר בסט התרגול הראשון להיום, נתתי שני סטים של תרגיל להמסטרינג-גלוטאוס, משקל גוף. המסטרינג ימין מגיב ברגישות גדולה, ואני משתדלת לתרגל את מה שקראתי לו אופטימיות יציבה ושקטה. זה יהיה בסדר.
הבוקר הקשבתי להרצאה של איזה פרופסור אוסטרלי שהצליח גם להיות מעט משעשע לפרקים (כל התרגול הזה באמת דורש לא מעט זמן וזה בהחלט גורם לי להרגיש ווינרית שזוכה בשתי ציפורים במכה אחת). הוא חלק שם איזה סיפור חביב על תחושה קלה של משהו שנוגע ברגלו השמאלית כשהלך בחורשה או יער או מה שזה לא היה (אל תתפסו אותי בפרטים), לא משהו שייחס לו חשיבות. אח"כ התברר שהכיש אותו נחש, או שמא עקץ אותו חרק? - לא זוכרת - והוא די היה קרוב למוות. זמן עבר ושוב הוא פסע באותו איזור, כשמשהו נגע בו וגרם לתחושת כאב איומה, אך התברר להיות סתם זרד תמים. הזרד היה תמים, אבל המוח שלו זכר שפעם קודמת שהרגיש תחושה דומה, הוא כמעט מת. אז מערכת ההתרעה הופעלה בעוצמה, ובמילים אחרות, התעורר כאב חריף שלא תאם את הסיטואציה ה'אוביקטיבית' וביקש להזהיר מפני הסכנה הגדולה האפשרית לכאורה.
זה הזכיר לי את אותה פעם שחזרתי מהחדכ"ש, אוזניות עליי, מרוכזת בשיחת וועידה חשובה. כשלפתע אני מרגישה משיכה חזקה מאחורה, ובראש שלי עוברת המחשבה שבטח אחי הליצן מנסה להבהיל אותי. מסתובבת וקולטת שני חלאות שבעצם תלשו ממני את התיק (עם כסף וכרטיסי אשראי וכאלו) והתחילו לברוח. אז חוץ מזה שרדפתי אחריהם וצרחתי עליהם כמו משוגעת באוזני השותפים שלי לשיחה (שלרוע מזלם בדיוק יצאתי אז מה-mute כדי לומר את דבריי) עד שהם נבהלו מהמטורפת וזרקו את שללם ונעלמו. חוץ מזה, החל מאז כל נגיעה או ספק נגיעה מאחור מקפיצה אותי באינסטינקט 180 מעלות אחורה. וכמו שאני מנסה וגם מצליחה בהדרגתיות לשחרר את זה, לעכב את האינסטינקט ולהגיב ממקום מאוזן יותר, כך ויותר מזה אני מאמינה שניתן יהיה לווסת מחדש את התגובתיות שלי, שיושבת בבסיסם של הכאבים הכרוניים שלי.
ייתכן שזה ידרוש לא מעט עבודה, אבל אני לא מפחדת מעבודה קשה. אדרבה, נכונה לה.
זה חודש וחצי שאני לא מתאמנת בכלל. האפקט המושג חלקי מאוד (מאוד!), מה שכן, אני שורדת יפה (וכך גם מסת השומן ההולכת וצוברת תאוצה ונפח).
היצוריות של הרופאים המקצועיים זה משהו. כלומר, יש יוצאי דופן שמואילים גם להועיל, אבל ככלל, המפגש שלי עם העם הזה לא נשא עימו התרשמות חיובית במיוחד.
כשראיתי אתמול תור פנוי לאורתופד בעיר סמוכה אליי בעוד שעתיים (כשתורים אחרים קרובים הם בעוד כחודשיים) כמובן שקפצתי על ההזדמנות. וזה הלך בערך ככה:
ביקשתי לחדש הפנייה למדרסים, וגם בדיקה/חוות דעת על כמה בעיות שלד-שריר.
- "אין בעיה. נוציא לך מדרסים. אז מה יש לך?"
- "..." (סיפורי ברך בקצרצרה)
- "מה עוד?"
- "..." (סיפורי מרפק בקצרצרה)
- "מה עוד?"
- "..." (סיפורי המסטרינג, בקצרה)
- "אפשר לראות את הברך?" (נגיעה קלה בפיקה) "כואב?"
- "לא"
- "אוקי. אז הנה ההפנייה למדרסים. ערב טוב"
- 😳
פנינים נוספות מהפגישה המלבבת: "יופי. עשית בצורה מתמטית את כל מה שהורס את הגוף" (בתגובה לפירוט החלקי שלי של אימון רגליים - סקוואט, דדליפט, מכרעים). ו-"הייתי שמח לתת לך גוף חדש. אבל אני לא יכול. ערב טוב" (בתגובה להלם האילם שלי לנוכח הדילוג הקליל אך הבוטה משהו על הצורך להגיב לעניינים לשמם באתי).
למכון הפיזיותרפיה מטעם הקופה שבעיר שלי דווקא היו תורים יחסית קרובים. המתנתי רק שלושה שבועות, ושבוע שעבר כבר הגעתי בפעם הראשונה למקום, שאיך לומר בעדינות? הצד האסטטי לא הצד החזק שלו. וגם מבחינת ציוד הצוות נדרש לאלתורים כמו גלגלות של נייר חד פעמי שנגמר כגלילים לתרגול (מה שייאמר כמובן לשבחו של הצוות). אמנם, שם הסכימו לטפל בי רק בשני איברים, והפור נפל על שתי ברכיים. קיבלתי המלצות לשחות, לקנות מדרסים, לתרגל יציבות ברכיים, לנטוש את המשקולות, ואם אני מתעקשת אז להרים משקולות בשכיבה בלבד.
הנסיונות למצוא מקום שיטפל בשאר הגוף הדואב שלי נתקל בהצעות של תורים לעוד שלושה וחמישה חודשים. עד שחשבתי שאאלץ לחזור לפיזיו פרטי מכסף שאין לי כרגע. אתמול, ברגע האחרון, אחרי שכבר התקשרתי לפיזיו והוא טרם הספיק לחזור אליי, הגעתי למכון שעובד עם הקופה שלי בהסדרי השתתפות עצמית, ובאופן ניסי משהו היה להם תור עבןרי להיום.
המקום סבבה, מרווח, אסטטי, מאובזר; הפיזיו מקסים בגישתו; יש שם כלבה מהממת. מה עוד אפשר לבקש?
רוב מה שעשיתי (חוץ מלחפור כהרגלי החביב והמגונה) הוא להתאמן בעומס נמוך מאוד, כשהרציונל הוא בין השאר להחזיר לי מעט את האמון המאוד שחוק והכמעט אבוד בגוף שלי.
יצאתי מאושרת, חיוך דבילי מרוח לי על השפתיים ולא יורד ממנו.
הבעיה היחידה שלי עכשיו היא שהמוטיבציה המתחדשת להחלים נתקלת חזיתית בתכנית אופרטיבית לצאת למקסיקו לכמה חודשים, וכמו שאני רואה את זה כרגע, תידחה זו האחרונה מפני הראשונה (ואם תנסו לטפול את האשמה על ההיי מהאימון לא אימון ההוא, לא אכחיש).
